הרב מאיר נאמן פותח בהגדרה ברורה של שתי מציאויות – העולם הזה והעולם הבא. ישנו העולם שאנו חיים בו כעת, עם כל הגשמיות והחומריות שבו, וישנו עולם נוסף שכל אחד מאיתנו צפוי להגיע אליו בבוא העת. מהותו של עולם זה אינה ברורה לנו כל צרכה, אך בוודאי הוא שונה בתכלית מן המציאות שאנו מכירים כאן ועכשיו. את היחס בין שני העולמות ממחיש חז”ל באמצעות משל ידוע: “העולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין”. פרוזדור, כידוע, הוא מעין מסדרון המהווה מעבר בין חלל אחד למשנהו. הפרוזדור עצמו אינו יעד, אלא אמצעי להגיע ליעד נשגב יותר. ואילו הטרקלין הוא החדר המרכזי בבית, מקום המפגש והשהייה הממושכת. כך גם העולם הזה לעומת העולם הבא – העולם הזה הוא מעין “פרוזדור קוסמי” המוביל אותנו ליעד הסופי, שהוא השהות הנצחית בעולם הבא. מכאן שהעולם הזה כשלעצמו אינו המטרה. הוא הדרך, התהליך, המסע אל המטרה. טעות יסודית היא לראות בעולם הזה מקום של מנוחה ויעד שאנו שואפים למצותו. עולם זה נועד לתנועה מתמדת, לזרימה בלתי פוסקת, ולעולם לא לעמידה בנקודה אחת. על כן, אדם המבקש להשתקע ולהתבסס בעולם הזה דומה למי שמנסה להתמקם בנוחות בפרוזדור של בית חולים – להביא לשם ספה נוחה, ארוחה שלמה עם משפחתו, אולי אף להתמקם ללינת לילה. הרי זה אבסורד, שהרי הפרוזדור אינו המחוז המיועד לכך אלא רק נתיב מעבר זמני בדרך ליעד אחר. מי שמבקש לחיות בפרוזדור חיים של קבע בוודאי ייתקל באכזבה ותסכול. אבל ברגע שמבינים כי הייעוד של העולם הזה הוא פרוזדור – מקום מעבר והכנה לעולם אחר – הכל משתנה. כעת ניתן “לפענח” את טבעו האמיתי של העולם ולהפיק ממנו תועלת עליונה. המתבונן כך בעולם יבין כי כל תכליתו לדחוף אותנו קדימה, לעודד התקדמות מתמדת. ממילא ייראה העולם כמקום מאושר ומוצלח, שעונה על התפקיד שיועד לו. הפרוזדור משמח כשיודעים להלך בו נכון ולהפיק ממנו את המיטב. וכאן אנו מגיעים לנקודה המפתחית: מהי אותה “הליכה נכונה” בעולם שהוא פרוזדור, המאפשרת לחוות אותו כמקור שמחה וסיפוק? התשובה של חז”ל היא – תנועה מתמדת. כלומר, ראיית העולם כהזדמנות לצמיחה והתעלות בלתי פוסקת. כאשר העולם נתפס רק כשלב ביניים, כהקדמה ליעד גבוה יותר, ממילא כל דבר בו הופך לאפשרות נוספת להחיל בנו שינוי טוב ומהותי. במקום לכעוס על אי-צדק כזה או אחר, אנו יכולים לשאול “מה הוא מבקש ללמדני?”, “כיצד הוא דוחף אותי קדימה?”. חז”ל הרבו להמחיש זאת במונחים עזים: “כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר – לא לפחד כלל”. כשם שמהלכים על גשר צר מבלי להיבהל או לטעות בצעדיהם, כך על האדם לצעוד בבטחון ב”גשר” של החיים בעולם הזה. שיבוש קל בהליכה עלול להוביל לנפילה חריפה, ולכן יש לשים לב היטב לאופן שבו פוסעים. אם ניזכר כל העת שהעולם הזה הוא “פרוזדור” שכל תפקידו להוביל אותנו הלאה, נוכל לצעוד בשמחה ובטחון. כל קושי ייראה אז כהזדמנות ייחודית להתעלות, וכל צעד כהצלחה עצומה בדרך אל השלמות. הפרוזדור יאיר פנים ואנו נחייך אל העתיד. הרב עומד על הצורך להדגיש כי העולם הזה הוא מקום חשוב ומשמעותי ביותר עבורנו, גם אם תפקידו שונה מכפי שאנו נוטים לצפות. אנו משתוקקים שהעולם יהיה כור מחצבים להנאותינו ולשגשוגנו האישי – מקום של שפע חומרי, הצלחה חברתית ומימוש עצמי. אולם חכמים מגדירים אותו כ”פרוזדור”, כלומר מקום מעבר זמני המיועד לתנועה מתמדת. שוני תפיסתי זה בין הציפייה האנושית הטבעית לבין תפקידו של העולם על פי התורה הוא מקור עמוק לתסכול האנושי. אנשים רבים כמהים למצוא בעולם הזה שלווה, ומשלא מוצאים זאת הם חשים נבגדים ומרירים. הם רוצים שהמציאות “תתאמץ” עבורם, תניב להם הצלחה, זוגיות ועושר ללא מאמץ מצידם. אך המציאות, כמובן, אינה יכולה לספק זאת מעצם טבעה כ”פרוזדור” הדורש תנועה מתמדת מצד האדם עצמו. ר’ קוק מדגיש כי הבנה נכונה של העולם כפרוזדור אינה מובילה לזלזול בו או המעטת ערכו, אלא להפך – היא מעצימה ומגדילה אותו. שהרי כעת אנו מבינים שהעולם הזה הוא זירת ההכנה האולטימטיבית לקראת המטרה הסופית של חיינו. אין מטרה נעלה וחשובה מלטפח בעולם הזה את אישיותנו, את מידותינו הטובות ואת קשרנו עם בוראנו. מטרות אלו הן עיקר תכלית בריאתנו, והעולם הזה נועד לאפשר את השגתן. לפיכך, מי שרואה בעולם הזה רק אמצעי זמני לקראת המטרה הסופית של חיי הנצח, הוא זה שיודע להעריך נכונה את ערכו של כל רגע בעולם הזה. שהרי כל רגע מזמן לנו הזדמנות נוספת “להתקדם במסלול” ולממש חלק נוסף מפוטנציאל הצמיחה הטמון בנו. מי שמבין זאת לא יבקש “לדלג” במהירות על העולם הזה, אלא להפיק ממנו את המיטב בכל רגע נתון. הבנה זו היא גם מפתח לאהבת הבריות וקבלת האחר בעולם הסוער והמורכב שלנו. ר’ קוק מוסיף ואומר ש”כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריך להשתגע מאוד באהבת עולם הבא”. כלומר, דווקא מי שעיניו נשואות לעולם הנצחי והמושלם הוא זה שיוכל למצוא בעולם הזה ערך, יופי וטוב לב לכל אדם. שהרי הוא מבין שכל רגע בעולם הזה, גם אם הוא קשה ומאכזב כשלעצמו, הוא הזדמנות נוספת ליישם ערכים של סליחה, רחמים ואמון. לעומת זאת, מי שרואה בעולם הזה מטרה בפני עצמה עלול בקלות להיתפס לתסכול וכעס על כך שבני האדם אינם מושלמים. אך מי שזוכר שהעולם הזה הוא פרוזדור מבין שתפקידו אינו להכיל שלמות, אלא לאפשר את בנייתה בעתיד. כך אנו למדים שדווקא מי ששם את מבטו בעולם הבא הוא זה שיוכל לחיות באהבה והערכה את הרגעים החולפים בעולם הזה. שהרי הוא יודע כי אלו הם הרגעים המכינים אותנו לקראת השלמות העתידה לבוא.